אחרי החגים – התחדשות מחשבתית

"אחרי החגים אני אתחיל את זה, עכשיו לא מתאים כל כך", היא אומרת לי בכוונה גדולה, ומיד מתנגן בראשי שירה של נעמי שמר שנושא אתו הבטחה גדולה: "אחרי החגים יתחדש הכל, יתחדשו וישובו ימי החול…גם אתה, גם אתה, תתחדש".

אלא שבמקרה הזה מה שמתחבר לי הוא תחילתו של השיר "עייפות בלתי מוסברת, פיק ברכיים לא מובן, צל שרב על כל הדרך ואבק לבן, אבל עודך משווע לגשמי ברכה, עוד רחוקה מנוחתך" ואני חושבת על עד כמה חוסר מנוחה אנו חווים כשאנו דוחים ל"אחרי החגים".

נשמע מוכר? קרה לכם פעם שהשתמשתם באמירה הזו כתירוץ לדחות את העשייה?

"כמה פעמים כבר אמרת את זה בעבר", אני שואלת אותה, "כמה חגים עברו מאז?"
ואתם? כמה פעמים אמרתם זאת כבר בעבר? ומה קרה אחרי החגים?

"תסמונת אחרי החגים" היא תופעה מוכרת שרבים מאיתנו לוקים בה ואף משלמים עליה מחירים. מה ששוכחים אנשי אחרי החגים זה שהיו ימים לפני החגים וגם בהם לא נעשה דבר.
השאלה אם כך, מדוע למרות שאנו משוועים לגשמי ברכה אנו חוטפים פיק ברכיים ונמנעים מעשיה.

האם אנו דוחים כי אנו עסוקים במשימות חשובות יותר? האם אנו דוחים משימות שלא נעימות לנו?
האם אנו דוחים רק את המשימה הספציפית או שזה מאפיין את התנהלותנו?
האם הדחיה נעשית רק כשאין לנו זמן סיום מוגדר?
האם אני דוחה משימות הקשורות אך ורק בי או גם כאלה בהם מעורבים ומושפעים מכך גם אחרים?

הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות. לעיתים המטרה אינה ברורה לנו, או שאולי המטרה ברורה אבל יש חוסר בהירות לגבי הדרך להשגתה, לחילופין יתכן שאנו בטוחים לגבי המטרה והדרך אך יש חסמים שמונעים מאיתנו לעשות זאת, כגון אמונות שאנו מחזיקים ביחס ליכולת שלנו להשיג את המטרה, דבר שבהחלט יכול לפגום במוטיבציה, ואולי בכלל אנו חוששים מן ההשלכות שתהיינה בעקבות השגת התוצאה.

גישות שונות רואות בדחיינות מנגנון המסייע לנו בכך שאנו מונעים מעצמנו אי נעימות רגשית שיכולה לנבוע מהסיבות שלעיל.
אם המשימה הנצבת בפנינו נראית מאתגרת מדי, אם המשימה נראית כדורשת משאבים רגשיים/פיזיים/מנטליים שאנו מתקשים להתחבר אליהם, סביר כי נבחר בהימנעות מהעשייה כדי שלא נחווה תסכול.

העניין הוא שכדרכם של דברים שמדחיקים אותם ונמנעים מהם, הם אינם נעלמים, אולי נצליח להרדימם, לעיתים אף לשנים רבות, במהלכן הם יעוררו בנו הרבה אי נחת וחוסר שקט ולבסוף יתעוררו ויתבעו את שלהם. מן הסתם רוב רובה של האוכלוסייה לוקה ברמה כזו או אחרת של "תסמונת אחרי החגים" בהקשרים מסויימים של החיים.

לעיתים התנהלות זו אינה מודעת כלל, יתכן כי אתם אנשים שמתקתקים משימות בעבודה, בבית, בלימודים, היומיום שלכם עמוס ואתם ממש משימתיים, אך אם תעצרו רגע ותשאלו את עצמכם בכנות מהם הדברים שדחיתם ולא טיפלתם בהם כי אף פעם "זה לא הזמן", יתכן ותגלו כי גם אתם לוקים בתסמונת. אולי זו שריטה שנחרטה בנפש ואמרתם לעצמכם שיבוא יום ואז…
אולי חלום שהדחקתם ולא נתתם לו מקום, או שינוי משמעותי בחיים האישיים או המקצועיים.

אז מה עושים?
קודם כל מכירים בכך שיש דברים שדורשים התייחסות.
קרל ברד אמר: "למרות שאף אחד לא יכול לחזור אחורה וליצור התחלה חדשה, כל אחד יכול להתחיל מעכשיו וליצור סוף חדש".
שאלו את עצמכם מהו הדבר/הדברים שאתם דוחים ל"אחרי החגים", תהיו כנים עם עצמכם, במידה ויש כמה דברים, רשמו הכל דברים קטנים וגדולים, יהיה מעניין לגלות האם קיים מכנה משותף בין הדברים שאתם דוחים, האם הם שייכים לקטגוריה מסויימת או דורשים מיומנות מסויימת?
שאלו את עצמכם מה מנע מכם עד כה לעשותם, האם זה חשש כלשהו, האם חוסר במוטיבציה, האם משאב כלשהו שלתפיסתכם חסר כדי להניע את הדברים?
חשבו, אם לא אעשה דבר איך זה ישפיע על חיי בעוד שנה, חמש שנים, עשר שנים מהיום.
טפלו באותם חסמים שמנעו מכם עד כה מלהשיג את התוצאה שאתם מעוניינים בה.
בדקו עם עצמכם מה אתם רוצים שיקרה בהקשר הזה וצרו לכם אאוטקם של התוצאה הנחשקת, אאוטקם מלהיב שיגרום לכם הנעה לפעולה.
כשהמשימה נראית לכם גדולה ומאתגרת, צרו לכם אבני דרך- חלקו את המשימה שבפניכם למשימות קטנות וקלות להשגה והתייחסו בכל פעם רק לאבן דרך אחת כשכל הזמן התוצאה לנגד עיניכם, כך תתחילו לנוע לעבר התוצאה הרצויה .
"לעשות רק קצת במהלך הזמן העומד לרשותנו מעמיד אותך הרבה יותר רחוק מאשר אם לא היית עושה שום פעולה כלל" (ביירון פולסיפר).

אז אחרי החגים כבר כאן, התחילו בעשיה וכשתעשו כל זאת הרי ש"אחרי החגים יתחדש הכל..(ו)גם אתה, גם אתה, תתחדש".

כתבה: אורית פרי, NLP Trainer