ציפורי הדאגה

"אתה יכול להניח לציפורי הדאגה לחלוף מעל לראשך, אבל אינך חייב להניח להן לקנן בו"
החיים מלאים בבלתי צפוי. מדי יום אנו נחשפים לאירועים, שינויים, ומצבים שמעוררים בנו תחושות של חוסר ודאות, פחד או יאוש, כשאנו שומעים חדשות מטרידות, או מתמודדים עם בעיה משפחתית או מקצועית, עולות בנו מחשבות מטרידות מבלי שנשלוט בכך.
דאגה היא תופעה אנושית, אין לנו שליטה על כך שדאגות יחלפו במחשבתנו, אך מה קורה כשהדאגה אינה חולפת אלא מתיישבת בליבנו?
מחקרים מראים שאדם ממוצע חווה כ-6,000 מחשבות ביום, (חלקן דאגות בלתי נמנעות), וכן, שדאגה מתמשכת עלולה להחמיר מצבי מתח וחרדה, להגביר מחשבות שליליות ולפגום ברווחה הנפשית, כלומר, קיים קשר ישיר בין דאגה לבין בריאות נפשית.
מאחר והמוח שלנו יודע לקבע הרגלים, אם נאפשר לדאגה לשהות זמן ממושך, היא תבנה "קן" נוירולוגי: רשת של קשרים עצביים שמחזקים את החרדה.

הסימנים לכך שהקן נבנה:

מעגל מחשבות – חוזרים על אותן דאגות שוב ושוב, ללא פתרון.
תגובות גוף – מתח בשרירים, דופק מואץ גם ללא סיבה מיידית.
הימנעויות – ויתור על פעילויות מחשש שיקרה משהו.

אמנם אין ביכולתנו למנוע את הופעתן של הדאגות, אך הבעיה אינה עצם קיומן של המחשבות, אלא הנטייה שלנו:

לרדוף אחריהן (לנתח אותן שוב ושוב).
להזין אותן (לדמיין תרחישי אסון).
להזמין אותן להישאר (להזדהות איתן).

אם תנסו להיזכר בדאגה שהטרידה אתכם לפני חודש, סביר שיתברר שהיא הייתה מיותרת, אבל ברגע שאנחנו מזינים אותה במחשבות חוזרות, תרחישי אימה, או דיבורים עצמיים שליליים – היא בונה קן.
חשבו עכשיו על דאגה קלה. שימו לב: האם אתם מרגישים מתח בכתפיים? אולי בפנים? אולי במקום אחר? אם כן, זה הסימן לכך שהקן מתחיל להיבנות.
עכשיו, קחו נשימה עמוקה… ושחררו.
ביכולתנו לבחור כיצד להגיב למחשבות, האם נאפשר להן לחלוף כציפור במעופה או שנניח להן לבנות קן במחשבותינו ובתודעתנו. כשאנו מבינים, שדאגה היא רק "ציפור מעופפת", ולא חלק מזהותנו, אנחנו לוקחים את השליטה על מחשבותינו בחזרה ויכולים לפעול באופן מעשי לשינוי המצב.

יש מספר דרכים בהן אפשר לעשות זאת:

1. לזהות – שאלו את עצמכם: מה קורה לי עכשיו? מה הרגש ומה המחשבה שאני מזהה?
הפרידו עובדות מפנטזיות: כשדאגה מגיעה, שאלו את עצמכם האם יש עובדות מוצקות, או רק סרט שיצרתם? רוב הדאגות הן רק סרטים שאנחנו יוצרים ומביימים.
2. להכיר במחשבה/בדאגה אך לא להזדהות אתה – אפשר לומר לעצמנו: "אני מרגיש דאגה עכשיו" במקום "אני מודאג".
ההבדל הדק הזה מרחיק אותנו מהזדהות מלאה ומחזיר את תשומת הלב להווה – דאגה היא לרוב עתידית. בדרך כלל כשנתבונן לאחור נגלה כי היא קטנה מכפי שדמיינו שיהיה.
כדאי לומר, "עולה בי דאגה" ולא "אני מודאג/ת", זו הפרדה בין "אני" לבין מה שחולף דרכי.
3. לבחור תגובה – תשאלו את עצמכם, האם זו דאגה שמקדמת אותי? האם מה שאני דואג לו נמצא בשליטתי? האם יש פעולה שביכולתי לעשות? אם כן, תפעלו, אם לא, כדאי לשחרר.
4. המרת הדאגה לפעולה – דאגה היא אנרגיה לכודה. אם אתם דואגים ממשהו, עשו צעד אחד קטן, כגון, שיחת טלפון, חיפוש בגוגל, התייעצות עם מישהו, או כתיבת תוכנית…
במקום להסתובב סביב מחשבות, הפכו אותן לדחף ליצירת שינוי. גם צעד קטן יכול לתת תחושת שליטה.

קיימים מספר כלים היכולים לסייע בכך:

1. שעת דאגה – הקצו 10 דקות ביום ל'דאגה מוסדרת". החליטו לדחות את הדאגה לשעה מסויימת, אם הדאגה מגיעה בשעה אחרת, אמרו לה: "לא עכשיו – נטפל בך ב-5 בערב". בשעה היעודה "נסו" להעלות את המחשבה, שימו לב איך ובאיזו מידה התחושה שונה.
2. דמיון מודרך – כשאתם מבחינים בדאגה, דמיינו אותה כציפור. אל תניסו אותה, פשוט צפו בה עפה הלאה, (שלבו נשימות או מדיטציה).
3. רשימת דאגות – הקצו חמש דקות ביום לרשום את כל דאגותיכם על דף, בסיום, קרעו אותו. זה מלמד את המוח שהדאגה מוגבלת בזמן.
4. הפסקת חירום שימוש בחושים –
כשהדאגה מציפה, עצרו וזהו:
2 דברים שאתם רואים.
2 צלילים שאתם שומעים.
2 תחושות גוף (למשל: נעליים על הרגל, רוח על הפנים).
זה מחזיר אתכם להווה.

דאגות יהיו תמיד חלק ממסע החיים, הן מופיעות מבלי שהזמנו אותן ולעיתים נדמה כי הן שולטות בנו, יותר מאשר שאנו שולטים בהן, אבל, הכוח בידינו להחליט אם לתת להן להיות אורחות לרגע או לאפשר להן לקנן בנו דרך קבע. בפעם הבאה שאתם מבחינים ב"ציפור דאגה" זכרו כי הבחירה בידיכם ואולי פשוט תבחרו לשלוח אותה לחופשי ובכך לאפשר לעצמכם חופש רגשי.

כתבה אורית פרי, NLP Trainer