איך להגביר את ההשפעה ההורית שלנו?

קורה לכם שאתם עייפים או מוטרדים ממשהו, ובדיוק אז מחליטים ילדיכם להתנגד להוראותיכם ו”להקשות על חייכם”? האם במצבים הללו, למרות כוונותיכם הטובות להוות עבור ילדיכם מודל לתקשורת חיובית, קורה שאתם מאבדים את עשתונותיכם ומרימים את קולכם, ומייד לאחר מכן מתחרטים על כך?

על מנת להיות הורים בעלי השפעה, עליכם ללמוד להשתמש בדפוסי שפה שיסייעו לכם ליצור תקשורת אפקטיבית עם ילדיכם, ולחסוך מעצמכם מאמצים מתישים להתגבר על התנגדותם.

מאמר זה דן במספר הנחות יסוד מתחום ה- NLP ובאופן השימוש בדפוסי שפה שעשויים לסייע לכם לפתח תקשורת משפיעה עם ילדיכם.

“האנרגיה זורמת לכיוון שבו תשומת הלב מתמקדת!” – שימוש בשפה חיובית

אחת מהנחות היסוד החשובות של ה-NLP גורסת ש”האנרגיה זורמת לכיוון שבו תשומת הלב מתמקדת”. משמעות הנחה זו היא שהדבר שבו אנו מתמקדים יילך ויתעצם מכיוון שאליו ננתב את האנרגיות שלנו. כלומר, אם נתמקד בתוצאה חיובית, האנרגיה שלנו תכוון לקראת תוצאה זו, ואילו אם נתמקד בתוצאה שלילית, האנרגיה תתועל לקראת תוצאה זו. כך מתקבל אפקט של אמונה המגשימה את עצמה.
לפיכך, על מנת ליצור את האפקט הרצוי לנו, ראשית עלינו להגדיר מהי התוצאה הרצויה לנו, ולהתמקד בה. שנית, עלינו לבטא זאת בתקשורת שלנו באופן שישפיע על אחרים לשתף איתנו פעולה.

מחקרים מראים שהשימוש במילות שלילה ובמילות איסור, יוצר אנטגוניזם, ואילו השימוש במילים חיוביות מגביר את הנטייה להיענות ושיתוף פעולה. לפיכך, להורים שמקפידים על תקשורת חיובית עם ילדיהם, יש השפעה הרבה יותר גדולה על הילדים.

משמעות הדבר היא, שכאשר הורים מרבים באיסורים ומתרים בילד: “אל תציק לאחיך” או “אל תעשה בלגאן”, למעשה ממקדים את תשומת לבו, באופן לא מודע, בדיוק בדבר שאותו הם רוצים למנוע, ולכן באופן טבעי ההתנהגות שלו תנותב למקום הזה. לעומת זאת, ציון ההתנהגות הרצויה, ינתב את האנרגיה לכיוון הרצוי: “תתחשב באחיך” או “תשמור על הסדר”.

הלא מודע שלנו אינו קולט שלילה, ולכן על מנת להבין את משמעות ההוראה הנאמרת בניסוח שלילי, עלינו קודם כל לדמיין את ההתנהגות מתרחשת. כלומר, כדי להבין את משמעות ההוראה “אל תעשה בלגאן”, הילד צריך קודם כל לחוות את עצמו עושה בלגאן, ואז למצוא מה ההיפך מזה. הוראה זו מבלבלת, ומכוונת אותו בדיוק אל הדבר שעליו אנו אוסרים. הרבה יותר ברור לילד מה לעשות, כאשר אנחנו אומרים לו מה אנחנו כן רוצים שיעשה ולא מה איננו רוצים שיעשה.

לפיכך, הקפידו לדבר עם ילדיכם בשפה חיובית, וכאשר אתם נותנים להם הוראה נסחו אותה במונחים חיוביים, באופן שמבהיר לילד מהי בדיוק התוצאה שאתם רוצים להשיג (ולא התוצאה שממנה אתם רוצים להימנע).

“אם תעשה מה שתמיד עשית – תקבל את מה שתמיד קיבלת!” – השימוש במילת התנאי “אם”

להרבה הורים יש נטייה להשתמש באיומים, כשהם מרגישים שילדיהם אינם נשמעים להם. כאשר אסטרטגיה זו אינה עובדת, הם מגבירים את חומרת האיום או העונש. ברוב המקרים גם זה לא עוזר, לפחות לא בטווח הארוך, וכך הם נכנסים למעגל סגור של איומים ועונשים, שמנציח תקשורת שלילית ומלחמת התשה עם תוצאות הרסניות.

אחד העקרונות החשובים להתנהלות תקינה הינו גמישות. כלומר, אם אתם מגלים שהאסטרטגיה שהשתמשתם בה אינה עובדת, במקום לעשות יותר מאותו דבר- שנו אותה! אם גיליתם שאיומיכם אינם עובדים, התגמשו והשתמשו בדפוסי שפה אפקטיביים המדגישים תוצאות חיוביות!

כאשר אנו משתמשים במילת התנאי “אם” ובעיקר בצרוף המילים “אם לא”, אנחנו מחלישים מאוד את עמדתנו מכיוון שהמסר הנקלט בלא מודע הוא, שהבקשה או ההוראה הינה על תנאי, ואינה חד משמעית.

יש משהו פרדוקסאלי במתן הוראה, המלווה בצמד המילים “אם לא”, מכיוון שברגע שאמרנו המילים הללו, הטלנו ספק באפשרות ההוראה אכן תבוצע. עצם השימוש במילת התנאי “אם”, יוצר באופן לא מודע את הציפיה שההתנהגות לא תתבצע, ופותח פתח לאפשרות לסרב לבקשה/הוראה.

כשהורים אומרים לילד משפט כמו: “אם לא תסדר את החדר שלך, לא תראה טלוויזיה”, לא רק שהם פותחים את האפשרות לכך שההוראה לא תתבצע, אלא שמעבר לכך בעצם השימוש במילת התנאי “אם” באופן שלילי הם יוצרים התנגדות. הם מתרים בילד שאם לא יבצע מה שהתבקש לעשות, הוא ייענש או יפסיד מזה בדרך כל שהיא. אין ספור מחקרים התנהגותיים כבר הוכיחו שעונשים אינם עובדים בטווח הארוך.

לעומת זאת, כאשר הורים אומרים לילד: “כשתסדר את החדר, תוכל לצפות בטלוויזיה”, הם יוצרים התניה חיובית, תוך הטמעת הרעיון שההוראה עומדת להתבצע: “כש…” ולא “אם”!

אין כאן שאלה “האם” ההתנהגות תתבצע, השאלה היחידה היא מתי היא תתבצע. כלומר, ביצוע ההוראה אינו מוטל בספק, הוא וודאי, וזו רק שאלה של עיתוי. כמו כן התגמול החיובי מותנה בביצוע ההוראה.. כך אנו מחלחלים לתוך הלא מודע את האמונה שההתנהגות עתידה להתרחש ולהביא לתוצאות חיוביות עבור הילד: “כשתכין את השיעורים, תוכל ללכת לחבר”. הציפיה לתגמול חיובי מעודדת אצל הילד את ביצוע ההתנהגות הרצויה.

“תמיד קיימות יותר משתי אפשרויות” – שימוש אפקטיבי במילה “אבל”

המילה “אבל” היא מילה שגורה בפינו, ואנשים מאוד מורגלים להשתמש בה, מבלי להיות מודעים לאפקט שהיא יוצרת. מה קורה כשמישהו אומר: “מאוד השתדלתי והתאמצתי, אבל לא הצלחתי?”. התחושה שהאדם מבטא היא תחושה של חוסר הצלחה למרות המאמצים שהושקעו. אמירה זו מציבה את הדובר בעמדה של פסיביות וחוסר שליטה. הדגש הוא על חוויית חוסר ההצלחה.

לעומת זאת, איזו חוויה נוצרת כשמישהו אומר: “לא הצלחתי, אבל מאוד השתדלתי והתאמצתי”?. התחושה שהאדם מבטא היא תחושה של יכולת, למרות חוסר ההצלחה הושקעו מאמצים רבים, וזו הצלחה בפני עצמה. כאן הדובר נמצא בעמדה של שליטה ובתחושת כוח.

פעמים רבות, כאשר אנו משלבים את המילה “אבל” בתוך דברינו, היא למעשה מציגה את שני חלקי המשפט כשתי אפשרויות מנוגדות שאינן יכולות להתקיים יחדיו. בבחינת “או ש…” “או ש…”. כאשר הורה אומר לילדו: “אני אוהב אותך, אבל אני מאוד כועס עליך”, ה”אבל” יוצר תחושה שאהבה וכעס אינם יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת. מעבר לכך, המילה “אבל” מעמעמת את עוצמת הרגש שבוטא בחלקו הראשון של המשפט (“אני אוהב אותך”) ומדגישה את עוצמת הרגש שבוטא בחלקו השני של המשפט (“אני מאוד כועס עליך!”).
לעומת זאת, אם נחליף את הסדר של שני חלקי המשפט ונהיה יותר ספציפיים בהתנסחות שלנו, כל משמעותו תשתנה: “אני אמנם כועס על ההתנהגות שלך, אבל אני מאוד אוהב אותך”. החלפת הסדר של שני חלקי המשפט וההתייחסות הספציפית להתנהגות, יוצרות אפקט שונה לחלוטין.

ברמת העיקרון, במקום המילה “אבל”, שאף היא מילה היוצרת תקשורת שלילית, עדיף להשתמש ב”ו” או ב”עם זאת”: “אני כועס על ההתנהגות שלך, ועם זאת אני אוהב אותך”.

ניסוח זה אינו מעמיד את שני חלקי המשפט כשתי אפשרויות מנוגדות, אלא מניח את האפשרות של “גם וגם”: אני יכול לכעוס ועדיין לאהוב, כעס ואהבה יכולים להתקיים יחדיו. כך הילד לומד להיות בטוח בכך שאהבת הוריו אליו הינה בלתי מותנית, ולא לחשוש מאובדן אהבה בכל פעם שמבטאים חוסר שביעות רצון מהתנהגותו.

השימוש במילה “לנסות”

המילה”לנסות”היא אחת המילים הפופולאריות ביותר בלקסיקון שלנו. כאשר מישהו אומר לנו “אני לא יכול…”, התגובה הכמעט טבעית שלנו לאמירה זו היא: “תנסה”. האם עצרתם פעם לתהות על האפקט של המילה “לנסות”?.

בדרך כלל איננו מודעים להשפעה העצומה שיש למילה “לנסות” עלינו, ולכוחההרב לחבל במאמצי ההצלחה שלנו. כשאנו “מנסים” יש לנו אפשרות סבירה גם להיכשל…

כאשר הורה אומר לילדו: “תנסה להתחשב באחיך הצעיר”, הוא למעשה מעביר לו מסר לא מודע שהוא עלול לא להצליח. לעומת זאת, כשהורה אומר לילדו: “תתחשב באחיך הקטן”, ניסוח זה מניח הצלחה, כי אין פה ניסיון וטעיה.

מעבר לכך, האפקט הלא מודע של המילה “לנסות”, הוא יצירת תחושה של קושי או מאמץ. כשהורה אומר לילדו: “תנסה להכין את שיעורי הבית”, באופן אוטומטי מוטמע הרעיון שהדבר עתיד להיות קשה או כרוך באיזשהו מאמץ. אם יגיד: “תכין את שיעורי הבית”, ניסוח זה לא יחבר את הילד לתחושת הקושי.

הדרך הטובה ביותר להמחיש את האפקט של המילה “לנסות”, היא באמצעות התרגיל הפשוט הבא:

עצמו את עיניכם ודמיינו מולכם שני ארגזים בגודל שווה. עכשיו דמיינו שאתם מרימים את אחד הארגזים! פשוט הרימו אותו… ועכשיו הניחו אותו חזרה במקומו… ועתה, דמיינו שאתם מנסים להרים את הארגז השני… ממש תנסו להרים אותו… מה קורה?…

כמובן שהתחושה שנוצרת היא שהארגז השני הרבה יותר כבד ויש הרבה יותר מאמץ בהרמתו. לפיכך, השתמשו בתבונה במילה “לנסות”, ושלבו אותה בדבריכם רק כאשר אתם רוצים ליצור בלא מודע ספק, באופן מכוון: “תנסה לא להצטיין!”.

“כל התנהגות מונעת ע”י כוונה חיובית” – השימוש בהכללות

פעמים רבות, כשאנו כועסים על דבר מה שעשה מישהו אחר, אנו נוטים לצאת מהפרופורציות, להעצים את האירוע ולהכליל אותו, במקום להיות ממוקדים וענייניים.

הורים מאוד כעוסים עלולים לעשות הכללות בחילופי הדברים עם הילדים, להאשימם ולשפוט אותם, במקום להתייחס להתנהגותם ולהתמקד בה.

אחד מעקרונות המפתח ביצירת תקשורת אפקטיבית בין הורים לילדים, הינו עשיית הפרדה בין זהותו/אישיותו של הילד, לבין התנהגותו. על ההורה להימנע מלתייג את הילד באמצעות שימוש בתוויות כמו: “אתה ילד חצוף”, או באמצעות שימוש בהכללה כמו: “אתה תמיד מתחצף”.

השימוש בתוויות ובהכללה גורפת אינו ענייני, הוא שיפוטי ומאשים ורק גורם לילד להרגיש לא טוב עם עצמו.

הנחות היסוד ש”כל התנהגות מונעת ע”י כוונה חיובית”, מלמדת שגם אם ההתנהגות של האדם הינה בעייתית, הרי שהמניע שגרם לה להתרחש הוא חיובי. הנחה זו מסייעת לנו להבחין בין ההתנהגות, לבין האדם שמבצע אותה, ולהימנע מלהיות שיפוטיים כלפיו.

הורה שמכיר בכוונה החיובית העומדת מאחורי התנהגות לא רצויה של ילדו, מצליח להיות הרבה יותר אפקטיבי בתקשורת עם הילד. הוא אינו שופט אותו או את התנהגותו אלא מתייחס באופן ספציפי וענייני למה שקורה: “אני יודע שיותר נחמד לך לשחק במחשב מאשר להכין את שיעורי הבית, ואני חושב שיהיה לך הרבה יותר כיף לשחק אחרי שתהיה חופשי מחובותיך… אז קדימה תתחיל עם השיעורים כדי שתוכל לסיים אותם בזמן ולהתפנות למשחקים”.

זיהוי הכוונה החיובית של הילד מאפשר להורה ליצור את ההשפעה הרצויה עליו, מכיוון שהוא מכוון למקור ההתנהגות ולא לסימפטומים שלה. מעבר לכך, ההכרה בכוונה החיובית של הילד יוצרת אצל ההורה אמפטיה כלפיו, ובכך משפרת את התקשורת איתו.

לסיכום:

הכללים התקשורתיים הפשוטים הללו, ניתנים ליישום מיידי, וברגע שתשתמשו בהם תוכלו להרגיש את העוצמה שלהם בהשפעתכם על ילדיכם. השפעה זו מתעצמת כאשר הנחות היסוד העומדות בבסיס העקרונות הללו הופכות להיות עקרונות מנחים בחיי היומיום, לא רק בתחום ההורות, אלא בחיים בכלל!



צאו לדרך חדשה עם הכלים והמוצרים שבחנות שלנו!
Call Now Button
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support
צרו קשר