הורים כמנהיגים – הורות חיובית לפי גישת ה-NLP

האם קרה לכם אי פעם שאבדתם את העשתונות וצרחתם על הילד שלכם, ומייד כשנרגעתם הצטערתם ושפטתם את עצמכם על כך בחומרה? האם קרה לכם שבזמן היותכם עייפים ומותשים נתקלתם בסירוב והתנגדות מצד הילד, והגבתם כלפיו בצורה המנוגדת למשנתכם החינוכית?

פעמים רבות אני פוגשת בסדנאות ובקורסים לילדים ונוער, שאני מנחה, הורים נאורים, אוהבים ובעלי עקרונות חינוכיים, שמלינים על הקושי שלהם להתנהל בסבלנות עם ילדיהם, במיוחד בעתות של עומס ולחץ. לא פעם הם מוצאים את עצמם מתוסכלים ורדופי רגשות אשמה, לאחר שהרימו קול על הילד או גערו בו בבוטות. לעיתים, הם מוצאים את עצמם חסרי אונים ונבוכים לנוכח התנהגות בעייתית או מרדנית מצד ילדם, ואינם יודעים כיצד להתמודד עם האתגר…

מי מאתנו, ההורים, לא מצא את עצמו אי פעם, מתמודד עם אחד המצבים המאתגרים הללו?…

לעיתים האתגר הוא כה גדול, שההורים פונים למומחה מקצועי על מנת לקבל ממנו הדרכה, עצה טובה או טיפול הולם בבעיה.

מבלי לבטל את חשיבות הפניה לעזרת מומחה מקצועי בעת הצורך, ברצוני לשאול: מה היה קורה אם היה בידיכם כלי, המסייע לכם להתחבר לתבונה ההורית הפנימית הטבעית שלכם? האם כלי כזה היה יכול להיות שימושי עבורכם, בהתמודדות עם מצבים מורכבים/מאתגרים, באינטראקציות עם ילדיכם?

מחקרים רבים העוסקים בחקר תופעת המנהיגות מדגישים את יכולתו של המנהיג להוביל את אנשיו מכוח ההשפעה הבין-אישית שיש לו עליהם, ולאו דווקא מכוח הסמכות שלו. סגנון מנהיגותי זה המכונה "מנהיגות מעצבת", מעצים ומצמיח אנשים ויוצר אצלם טרנספורמציה. בעיני זהו עיקרון מפתח החל גם על יחסי הורים-ילדים. הורים-מנהיגים מצליחים להניע את ילדיהם לפעול באופן הרצוי, לא רק מכוח הפעלת הסמכות ההורית שלהם (מוטיבציה חיצונית), אלא בעיקר מתוך שימוש בכוח ההשפעה שלהם (מוטיבציה פנימית ), ולפיכך יחסיהם עם ילדיהם מתנהלים ביתר קלות.

מאמר זה דן בעקרונות היסוד של "הורות מנהיגותית" מנקודת המבט של גישת ה-NLP, ומציג כלי אפקטיבי המסייע לנו להתחבר לאותה תבונה הורית פנימית הטמונה בתוך כל אחד מאתנו, באשר הוא הורה.

עקרונות יסוד של "הורות חיובית"

1. יצירת ראפור עם הילד – "ראפור" בשפת ה-NLP משמעותו "כימיה" בין-אישית, שברגע שהיא נוצרת בין אנשים, האינטראקציה ביניהם מתנהלת על מי מנוחות. ילדים אינם יוצאים מהכלל בהקשר זה, ואם ברצוננו ליצור אצלם רצון להיענות ולשיתוף פעולה, עלינו לדאוג, בראש וראשונה, לקיומו של ראפור איתם.

אחד האמצעים החזקים ביותר ליצירת ראפור, הינו התאמה להתנהגות הלא מילולית של הזולת. כאשר מתקיימת התאמה כזו, בשפת הגוף ובמאפייני הקול של האנשים המשתתפים באינטראקציה, נוצר ראפור טבעי ביניהם באופן אוטומטי ולא מודע. משמעות הדבר היא, שאם ברצוננו ליצור עם מישהו ראפור באופן מכוון, אנו יכולים להצטרף באופן מודע, לשפה ההתנהגותית – הלא מילולית שלו, באמצעות התאמה לשפת הגוף שלו (תנועות, הבעות פנים, מחוות, תנוחה, נשימה וכו') ולאופן בו הוא מדבר (קצב, ווליום, אתנחתות וכו').
ניתן לצפות במקרים לא מעטים שבהם יש חוסר ראפור משווע בין הורים לילדיהם.

לדוגמה, אירוע שהייתי עדה לו בעת ששוטטתי בקניון:
ילד כבן 4-5 משתטח על הרצפה לעיני כל וצווח, ואמו הנבוכה עומדת מעליו, מתוחה, מתוסכלת וחסרת אונים. היא מנסה להשתיק אותו ללא הועיל, הוא רק מגביר את עוצמת צעקותיו. היא נראית מיואשת, מודעת למבטים הנעוצים בה מצד העוברים ושבים, אגרופיה קפוצים והיא מסננת מבין שפתיה בקול נמוך ובכעס כבוש: "קום מייד מהרצפה!". הילד מתעלם וממשיך לצעוק. כשהיא מנסה להרים אותו, התנגדותו רק מתגברת…

ניכר לעין שהפערים בשפה הלא מילולית בין האם לילד הם עצומים, ושמתקיים ביניהם, בסיטואציה זו, חוסר ראפור מוחלט. ראשית, הדיבור אינו "בגובה העיניים" תרתי משמע. האם עומדת-הילד שוכב, האם מתנשאת מעליו במלוא קומתה. שנית, הילד צורח, ואילו האם שמנסה להשתלט על כעסה, מסננת את מילות הציווי שלה בווליום נמוך, שלישית, האנרגיה של הילד ושל אמו שוה לחלוטין וכו'… לנוכח הפערים הללו, הקונפליקט בין האם לבין הילד מקצין, חוסר האונים של האם מתגבר, והיא מתחילה לגרור אותו לקול צעקותיו המתגברות. ברור שתגובה זו של האם, למרות כוונותיה הטובות, אינה משיגה את האפקט הרצוי, מכיוון שלא התקיים כאן התנאי הבסיסי הדרוש לתקשורת יעילה: ראפור!

כאשר ההורה יוצר ראפור עם הילד, הן באופן מילולי והן באופן לא מילולי, הילד מתחיל להרגיש שההורה רואה אותו, מבחין בו ומקבל אותו. כשההורה מתכופף אל הילד ומדבר איתו בגובה העיניים, לילד יש תחושה שההורה מכבד אותו ומקבל אותו ברמה הכי בסיסית. ברצוני להדגיש שאין הכוונה כאן לגרום להורה לוותר על כוחו ולהתבטל בפני הילד, נהפוך הוא – רק מתוך עמדה כזו, יש להורה יכולת להשפיע!. הראפור מאפשר ליצור אצל הילד, צעיר ככל שיהיה, מצב של היענות, ובכך לעקוף את ההתנגדות ההתחלתית ולנטרל אותה.
לדוגמה: זמן קצר לאחר שנכדי התינוק, בן ה-14 חודש, התחיל ללכת לגן לפעוטות, שמתי לב שלמד התנהגות חדשה, וממש לא רצויה. הבחנתי, שבכל פעם שלא הצליח לעשות דבר מה שרצה או לא הצליח לבטא את רצונו, הוא נשכב על הרצפה מתוסכל וכועס. כאשר ניסיתי להרימו מהרצפה כדי לחבקו ולהרגיעו, הוא הגיב בהתנגדות. לפיכך, נשכבתי על הרצפה לצדו, כשפני מול פניו והסתכלתי לתוך עיניו. הוא היה מופתע אך האקט הזה שעשע אותו מאוד, הוא התחיל לצחוק כאילו זה משחק, ואני הצטרפתי לצחוקו. תוך כדי שצחקנו, התחלתי לקום על רגלי והוא מיהר לקום אחרי… בשלב זה ביקשתי ממנו שיסביר לי מה הוא רוצה (יש לציין שהגאון הקטן מבין הכל, אך עדיין לא מדבר ברור), והוא הוביל אותי אל השולחן והראה לי שהוא רוצה את המוצץ שלו שהיה מונח שם, מחוץ להישג ידו…

העיקרון הוא פשוט: אם ברצוננו להשפיע, עלינו לזכור שרק לאחר שלב ההצטרפות מגיע שלב ההובלה, לכן יצירת הראפור היא קריטית לצורך השפעה.

2. זיהוי הכוונה החיובית של הילד – אחת מהנחות היסוד של גישת ה-NLP, גורסת ש"בבסיס של כל התנהגות קיימת כוונה חיובית". כלומר, גם אם ההתנהגות עצמה הינה שלילית ולא רצויה, היא מופעלת מתוך כוונה להשיג מענה לצורך כלשהו, אולי לא מודע. הזיהוי של הכוונה החיובית המניעה את ההתנהגות הבעייתית, מאפשר לפתח פתרונות חלופיים אפקטיביים יותר למימושה (במקום ההתנהגות הלא רצויה), ולכן הוא חיוני לצורך יצירת השפעה.

כאשר הילד מתנהג בצורה לא נאותה, קל מאוד להיגרר לבקר אותו ולשפוט את התנהגותו, אלא שאז אנחנו לאו דווקא אפקטיביים. לעומת זאת, כאשר אנו מזהים את הכוונה החיובית העומדת מאחורי התנהגותו, ככל שתהייה שלילית, אנו עולים על מסלול שמאפשר לנו לגלות אפשרויות חדשות.

כשאנו מניחים שלילד יש תמיד כוונה חיובית, גם אם איננו יודעים מהי, הדבר משנה את הרגשתנו כלפי התנהגותו. במקום לתייג אותה אנו מגיבים בהרבה יותר אמפטיה, המאפשרת לנו לבחור בתגובה שקולה. כך אנו יכולים לסייע לילד למצוא דרכים אפקטיביות יותר להשגת רצונו, שתהיינה מקובלות יותר הן עליו, הן עלינו והן על אחרים.

3. הפרדה בין זהות לבין התנהגות – לעיתים הורים, המתוסכלים מהתנהגות חוזרת ונשנית של ילדם, נוטים לתייג את הילד באמצעות אמירות כמו "אני לא יודעת איך הפכת לילד חסר התחשבות שכזה"… אמירה כזאת מכוונת לזהות של הילד, בכך שהיא מייחסת לו תכונת אופי המעידה כביכול על אישיותו ("ילד חסר התחשבות"). כאשר הילד שומע אמירות כאלה, הוא לומד להאמין שהוא כזה, שזה אכן מי שהוא. הוא מפנים את המסרים הללו שהופכים להיות חלק מזהותו העצמית, והדבר הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. כשהוא מפנים שהוא כזה, הוא גם מתחיל להתנהג ככזה, מכיוון שאין לו אופציות אחרות מרגע שקיבל את התווית האבסולוטית…

לכן, במקום להתמקד ב"תכונותיו" של הילד, יש להתמקד בהתנהגותו. כאשר אנו מתמקדים בהתנהגות ובכוונה החיובית העומדת מאחוריה, הילד יודע שיש לו אפשרויות בחירה, הוא יכול לבחור בהתנהגות אחרת אפקטיבית יותר. במקום האמירה "אתה חסר התחשבות", אמירה אפקטיבית יותר תהיה: "אתה יודע… כשאתה מפזר משחקים ברחבי הבית, זה ממש מפריע לי כי חשוב לי שהבית יישאר מסודר. בוא נחשוב איפה אתה יכול לשחק ולהיות חופשי מבלי שזה יפריע לי". באופן זה, כשאנו יוצרים הפרדה בין זהותו של הילד לבין ההתנהגות שלו, הוא עשוי לחשוב על דרך אלטרנטיבית להתנהגות, ביתר היענות.

לעומת זאת, כאשר מדובר בייחוס תכונות חיוביות, אין בעיה להשתמש באמירות המתייחסות לרמת הזהות, להיפך, זה מבורך ורצוי ואפילו תורם משמעותית לחיזוק הדימוי העצמי של הילד. לדוגמה: "אני ממש שמחה שאספת את כל המשחקים שלך, אתה כזה ילד אחראי ומתחשב". כשאנו מציינים את ההתנהגות הרצויה הספציפית, בנוסף לייחוס התכונה החיובית, אנו מאפשרים לילד לדעת לאיזו התנהגות אנו מצפים ואיך ההתנהגות הזו "מזכה" אותו בתכונה החיובית שצויינה. כך ניתן לעזור לילד להזדהות עם תכונות אישיות שיעצימו את הדימוי העצמי שלו, ויעזרו לו לפתח תחושת הערכה עצמית.

4. שימוש בשפה ספציפית ותלויית הקשר – בהמשך לנאמר לעיל, כאשר אנו מביעים חוסר שביעות רצון מהתנהגות מסוימת של הילד, יש להימנע משימוש במילים מכלילות כמו "תמיד, אף פעם" וכד'. כשאנו מדברים בהכללות, הילד מקבל מסר שההתנהגות הבלתי רצויה אינה תלויית הקשר, אלא מתרחשת כל הזמן, וקרוב לוודאי תמשיך להתרחש גם בעתיד. כך מועבר אליו מסר סמוי שהוא אינו יכול באמת להשתנות.

כשאנו משתמשים בשפה ספציפית, הילד מקבל את המסר שההתנהגות הבלתי הולמת התרחשה בנקודת זן מסויימת, בהקשר ספציפי, ולכן ניתנת לשינוי. כשבנוסף, אנו גם מזהים את הכוונה החיובית של ההתנהגות, הדבר פותח בפני הילד אפשרויות רבות לשינוי, והוא מרגיש שהשליטה על תוצאות התנהגותו בידיו. לתהליך זה יש אפקט מעצים במיוחד, כי הילד מקבל חיזוק לאמונה ביכולתו לשנות ולהשפיע.

5. הצבת גבולות תוך מתן כבוד לילד – כהורים יש לנו תפקיד חינוכי כלפי ילדינו, ובתהליך הסוציאליזציה שלהם עלינו ללמד אותם להבחין בין טוב לרע, ובין מותר לאסור. לשם כך אנו צריכים להוות מודל עבורם ולהציב גבולות, מתוך שאיפה שיפנימו את הגבולות הללו ובהמשך יפעלו מתוך מוטיבציה פנימית ועצמית לציית לגבולות הללו.

לפיכך, כאשר הילד מבצע התנהגות לא רצויה, שעלולה לפגוע בעצמו, באחרים, ברכוש וכד', עלינו למנוע את המשך קיומה ואת הסיכוי שתחזור על עצמה.

קונירי וסטיב אנדריאס, מתווים דרך אפקטיבית לניהול התהליך:

א. התערב והפסק את ההתנהגות הלא רצויה, מהר ככל האפשר – אם לדוגמה, הילד מכה את אחיו הקטן, יש להתערב באופן מיידי ולעצור אותו באסרטיביות: "לא! אני לא מרשה לך להכות את אחיך!".

ב. זהה את הכוונה החיובית של ההתנהגות הלא רצויה – התכופף לגובה העיניים שלו, ושאל את הילד: "מה אתה מנסה להשיג?", "מה אתה רוצה?". כשאנו מתעניינים בסיבה שבגללה היכה את אחיו הקטן, הילד יכול להגיד משהו כמו "אני לא רוצה שהוא יהרוס לי את המגדל שבניתי בלגו".

ג. הכר בכוונה החיובית של הילד והוקר אותה – "אתה צודק. צריך לשמור על המגדל שבנית".

ד. עזור לילד למצוא דרכים חלופיות להשיג את הכוונה החיובית שלו – "בוא נחשוב איך אפשר לשמור על מה שאתה בונה, מבלי שאחיך יסכן את זה. אולי אתה רוצה שאעזור לך להעביר את מה שבנית לשולחן, כדי שאחיך לא יוכל להגיע לשם?".

באופן זה, אנו נותנים לגיטימציה לכוונה החיובית של הילד, מבלי לתת לגיטימציה להתנהגותו. לא תייגנו אותו, לא נהגנו כלפיו באופן מאשים ושרירותי, ולא תקענו אותו במצב ללא מוצא. אם היינו רק מפסיקים את ההתנהגות, מבלי להבין מהיכן היא נובעת, ומבלי לספק פתרון חלופי, הילד היה נותר מתוסכל. ובנוסף, מכיוון שלא למד דרך אחרת לתגובה, קרוב לוודאי שהיה חוזר על אותה התנהגות בנסיבות עתידיות דומות.

לעומת זאת, ברגע שאנו מוקירים את הכוונה החיובית שלו ומספקים לו אלטרנטיבה למימושה, הילד מרגיש שהבנו אותו ושכבודו נשמר, ובנוסף מתרחשת למידה שעשויה לשרת אותו בעתיד, כשייתקל בסיטואציה דומה. כך אנו מעשירים את מאגר כלי ההתמודדות שלו במצבים מאתגרים, ומחזקים את אמונתו בעצמו.

בדרך זו השגנו מספר דברים חשובים:

הילד חושב על עצמו כעל בעל כוונה חיובית, במקום כעל "ילד רע" או "ילד אלים", והדבר תורם לתפישה העצמית החיובית שלו.
הילד לומד לחשוב גם על ילדים אחרים באותו אופן, כבעלי כוונות חיוביות. כך שגם אם יתקל בהתנהגויות לא רצויות מצדם, הוא יבין שהם מתנהגים כך מתוך כונה חיובית.

הילד לומד לחשוב באופן אוטומטי על פתרונות חלופיים ולהשתמש בגמישות ויצירתיות במצבים שבהם הוא נתקל בבעיה.

יצירת גישה לתבונה ההורית הפנימית

כשאתם נתקלים במצבים מאתגרים באינטראקציות עם ילדיכם, ומוצאים את עצמכם אובדי עצות בהתמודדותכם, ומתקשים למצוא פתרון אפקטיבי, הטכניקה הבאה עשויה להועיל לכם במידה ניכרת. טכניקה זו המתבססת על שינוי עמדות תפישה, מאפשרת לנו לבחון את הסיטואציה ממספר פרספקטיבות, להתחבר לידע ההורי הפנימי הטמון בתוכנו, ולהשתמש באינטואיציה הטבעית ובתבונה ההורית שלנו כדי למצוא פתרון יעיל.

להלן שלבי הטכניקה הלקוחה מספרם "Heart of the Mind", של קונירי וסטיב אנדריאס:

ראשית מצא מקום נוח ושקט שבו לא יפריעו לך. אפשר לעצמך להירגע ולהתרווח בנינוחות, כדי לקבל את מירב התועלת מהתהליך.

צעד 1: חשוב על סיטואציה קשה עם ילדך – אולי ילדך עושה משהו שאינך יודע כיצד להתמודד איתו, או משהו שמוציא אותך מהכלים, אולי אתה מודאג ממשהו הקשור לילדך, אולי אתה מוטרד ממצבו הרגשי של ילדך?… תוכל להפיק את הערך הרב ביותר מהטכניקה, אם תבחר במשהו שחוזר על עצמו שוב ושוב.

צעד 2: הרץ במוחך את ה"סרט" של הסיטואציה כפי שהוא נראה מנקודת המבט שלך – חווה מחדש את האפיזודה. דמיין שאתה חווה את הסיטואציה הזאת עם ילדך עכשיו שוב. התחל להריץ בראשך מחדש מה שקרה, ממש מהרגע הראשון, כשאתה מתבונן באירוע דרך עיניך שלך. שים לב איזה מידע זמין לך, איך אתה מרגיש ומה אתה רואה ושומע. אם אתה מתקשה "לדמיין", זה בסדר. אתה יכול רק "לחוש" שאתה חווה את זה מחדש מנקודת המבט שלך, והתהליך יעבוד באותה מידה. אם אתה רוצה, אתה יכול לדמיין מספר דוגמאות של המצב הזה.

צעד 3: חווה מחדש את הסיטואציה, אך הפעם מנקודת המבט של הילד שלך – הרץ שוב את ה"סרט" של אותה סיטואציה, אך הפעם מנקודת המבט של ילדך. ראשית, חזור לתחילת האירוע, ועצור את "הסרט" ממש לפני שהסיטואציה התחילה. לפני שאתה מתחיל להקרין בדמיונך את הסרט, התמקד ב"התבוננות" על הילד שלך: הבחן בתנוחת הגוף שלו, באופן שבו הוא מתנועע, בצורה שבה הוא נושם… הקשב לצליל הקול שלו… ועכשיו היכנס לתוך נעליו, והפוך להיות הוא. עכשיו אתה מתנועע כמוהו, נושם כמוהו, נשמע כמוהו, רואה דרך עיניו, ומרגיש את רגשותיו. אפשר לעצמך לחוות את החוויה של הילד כשאתה מתחיל להריץ את הסרט קדימה מנקודת מבטו. אם אינך בטוח שאתה אכן חווה את הילד שלך, זה בסדר. פשוט עשה זאת, ושים לב למה שאתה יכול ללמוד מההתנסות.

קח לעצמך את כל הזמן הדרוש לך כדי לחוות את הסיטואציה מנקודת המבט של ילדך, ושים לב איזה מידע חדש זמין לך. האם אתה נעשה מודע לרגשות של הילד, שלא היית מודע להם מנקודת המבט של המבוגר? כשאתה חווה את הסיטואציה מעמדת הילד, האם אתה מבחין במשהו שהילד צריך או רוצה שלא היית מודע לו קודם? מה עוד אתה לומד מעצם היותך הילד שלך? איזו תחושה אתה מקבל לגבי החוויה שהילד חווה, ולגבי האופן שבו הוא מתמודד עם זה?

כשאתה מתבונן ומקשיב מהעמדה של ילדך, במה אתה מבחין לגבי התנהגותך שלך? האם התנהגותך נדמית לך שונה מנקודת מבט זו?
לעת עתה, ציין לעצמך מה אתה לומד מהמקום הזה. אם אתה מבחין שחלק מסוים בהתנהגותך נראה לא הולם מנקודת המבט של הילד, או שלמדת משהו שלא ידעת על תחושותיו של הילד, אתה יכול להיות מרוצה מכך שהשגת מידע חדש ושימושי.

צעד 4: חווה מחדש את הסיטואציה מנקודת מבט של "צופה" מהצד – הרץ שוב את ה"סרט", אך הפעם מנקודת מבט חיצונית. התבונן והקשב מעמדה של צופה מהצד, כשאתה יכול לראות בו זמנית הן את עצמך והן את ילדך. התבונן בחוויה כאילו אתה צופה בסרט של מישהו אחר.

שים לב לדברים שאתה לומד מתוך עמדה זו. האם אתה מבחין במשהו חדש בדרך שבה אתה וילדך מגיבים זה לזה? איך הדברים נראים ונשמעים לך כצופה חיצוני? מה אתה רואה ביתר בהירות לגבי עצמך ולגבי ילדך? אילו תובנות חדשות לגבי הסיטואציה יש לך מהעמדה הזו?

צעד 5: שימוש במידע שאספת – זה עתה חווית את מצב הבעיה שלך משלוש עמדות חשובות ושונות זו מזו: איזה מידע נוסף יש לך עכשיו שלא היה בידיך קודם לכן? אילו רעיונות חדשים יש לך ביחס לילדך וביחס למה שביכולתך לעשות כדי לפתור את האתגר, בהתבסס על האינפורמציה החדשה הזו?

רוב ההורים רוכשים ידע חדש ובעל ערך במיוחד כשהם נכנסים לעמדת הילד. יתכן שתשיג הבנה חדשה לגבי מה שהילד מרגיש או רוצה, שלא הייתה לך קודם. מידע זה הינו אוצר עבור ההורים.

יחד עם זאת חשוב להיות מאוד זהירים בשימוש במידע שנאסף בדרך זו. אף אחד לא באמת יכול לדעת מה מישהו אחר חושב או מרגיש, ולכן עלינו לבחון את הניחושים המושכלים שלנו בזהירות רבה. תהליך זה יכול לעזור לנו מאוד להשתמש בצורה טובה יותר באינטואיציות שלנו ביחס לחוויה של האחר, אבל עדיין עלינו לאמת אותן.

אני, הזולת והצופה: המפתח לתבונה במצבים שונים – המהות של התהליך הזה הינה להנחות את עצמנו דרך 3 עמדות עיקריות או 3 נקודות מבט. אנו יכולים לחוות כל אירוע כעצמנו (אני), כאדם אחר (הזולת) השותף לחוויה, או כמישהו אחר שרואה אותה מהצד (הצופה). בחיים אנחנו בדרך-כלל חווים את הדברים מנקודת המבט שלנו, והיא מעניקה לנו גישה למידע מסוים, אך לא לכל המידע הזמין. כאשר אנו משכילים להבחין במידע הזמין לנו מעמדת הזולת או כאשר אנו הופכים לצופה, אנו אוגרים הרבה יותר נתונים שעליהם אנו יכולים לבסס את פעולותינו או את רגשותינו. למעשה, אנחנו נעשים הרבה יותר נבונים, כאשר אנו משיגים גישה להרבה יותר מידע. יכולת זו הינה נכס עצום, לא רק בהורות, אלא ביצירת אינטימיות מתמשכת ביחסים עם אדם אחר, ובבניית יחסים עסקיים מוצלחים ומכבדים.

לסיכום

אתם מוזמנים להשתמש בעקרונות המפתח שצויינו במאמר ביחסיכם עם ילדיכם, ולהפוך את חווית ההורות שלכם למהנה, מעצימה ונינוחה הרבה יותר. יישומם של עקרונות אלה יסייע לכם לצלוח את אתגרי ההורות ביתר קלות, ומתוך כך ביתר שמחה והנאה.
ואולי אתם יכולים לדמיין כיצד יכולת ההשפעה הבין-אישית שלכם הולכת וגדלה מיום ליום, ומחליפה את הצורך בשימוש בכוח הסמכות והסנקציות… ואתם זוכים לשיתוף פעולה והיענות מרצון מצד ילדיכם… ואיך אתם פשוט נהנים מתפקידכם כהורים, הורים-מנהיגים המעצימים את ילדיהם ומתעצמים מתוך כך בעצמם…

וכשאתם תקועים, תמיד יהיה באפשרותכם להשתמש בטכניקה שלמדתם כאן, להתחבר לתבונה ההורית שלכם, לאינטואיציה ולחוכמה הפנימית, שיעניקו לכם גישה לאותו ידע נסתר, שמתוכו יצוצו אפשרויות חדשות לפתרון אפקטיבי…

מקור:
המאמר מתבסס על הפרק "positive parenting" מתוך הספר "Heart of the Mind" שנכתב ע"י Connirae & Steve Andreas.